פרשת התחדשותו ושקיעתו של היישוב היהודי בפולין בשנים 1968-1944 היא אחד הנסיונות הקשים ביותר שבהם התנסה העם היהודי אחרי מלחמת העולם השנייה. כרבע מיליון יהודים - אחד מכל ארבעה עשר יהודים שחיו בארץ זו לפני השואה - שרדו והתקבצו על אדמת פולין. ואולם רבים מהם לא ביקשו ולא יכלו לשקם את חייהם בערים ובעיירות שהתרוקנו מיהודים, בין מבחינה רגשית ובין מבחינה תודעתית כיהודים וכבני אדם. אחרים גמרו אומר להיאחז מחדש בארץ שבה נולדו הם ואבותיהם, אם מתוך אמונה כנה בהבטחת המשטר, שהתחייב לבנות מדינה שבה ישררו שוויון וצדק לכול, ואם מתוך עייפות של אנשים מיוסרים ומיותמים. היום נותר בפולין רק שריד מדולדל - כמה אלפי יהודים, רובם סתגלנים וזקנים. גם אוד מוצל זה אינו מוכן להיכנע לחלוטין, ועדיין נותרו בפולין תיאטרון יהודי, המכון היהודי ההיסטורי בווארשה ושלד ארגוני המופקד על עניינים יהודיים. אך אין רב בארץ זו, במרבית הערים הגדולות אין מועדון שבו יכולים היהודים להתכנס, ומרבית בתי הקברות היהודיים ברחבי פולין נטושים ומחוללים. אין להימלט מן המחשבה הנוגה, כי המתרחש בחיים היהודיים בפולין היום אינו אלא פעימות הלב האחרונות של הקיבוץ היהודי הגדול שחי כאלף שנה בארץ שעל גדות הוויסלה.